פוקהונטס

רומנטיזציה של כיבוש

הסרט "פוקהונטס" (1995) הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו התקשורת עוסקת בהבניית המציאות ההיסטורית. במקום להציג את הסיפור האמיתי והכואב של המפגש בין המתיישבים הבריטים לילידים באמריקה (שהסתיים ברצח עם ותרבות), דיסני בחרו בנרטיב רומנטי של אהבה בלתי אפשרית. הסרט "מנקה" את ההיסטוריה מאלימות ומציג את הקולוניאליזם כאי הבנה תרבותית שניתן לפתור בעזרת אהבה.

הפרא האציל והאדם הלבן

הסרט מלא בסטריאוטיפים. ג'ון סמית מוצג כמושיע הלבן, הרפתקן וכובש לבבות. לעומתו, האינדיאנים מוצגים דרך מיתוס "הפרא האציל" – מחוברים לטבע, רוחניים, אך נאיביים ופרימיטיביים בהשוואה לטכנולוגיה הבריטית. השיר המרכזי "פראים" (Savages) הוא דוגמה קיצונית להדרה ודמוניזציה של האויב משני הצדדים, המראה כיצד שפה מייצרת שנאה.

אימפריאליזם תרבותי ומגדר

למרות שפוקהונטס היא הגיבורה, הייצוג שלה בעייתי. היא עוצבה על פי מודלים של יופי מערבי (ברבי, דוגמניות על), ולא כאישה ילידית אמיתית. הסרט מבטא אימפריאליזם תרבותי בכך שהוא כופה ערכים מערביים של אינדיבידואליזם ("הקשיבי ללבך") על תרבות שבטית-קהילתית. המסר הסמוי הוא שהתרבות המערבית היא הקידמה הבלתי נמנעת, ושהילידים הם חלק מהטבע הפראי שיש "לאלף" או לחנך.