ספירלת השתיקה היא תיאוריה הטוענת שתקשורת ההמונים יכולה לא רק להבנות מציאות אלא אף לייצר מציאות חדשה.
התקשורת בוחרת אילו דעות להציג ואילו להצניע, והציבור לומד ממנה מהי דעת הרוב. מי שחש שדעתו אינה פופולרית — יתאים את עצמו לרוב, או ישתוק.
הפרדוקס: מה שנתפס כ"דעת הרוב" הוא לעיתים קרובות דעתו של מיעוט צעקני — כי הרוב השקט אינו מביע את דעתו.
אליזבת נואל-נוימן, חוקרת תקשורת גרמנייה, פיתחה את התיאוריה בשנות ה-70. היא הוכיחה שאנשים "סורקים" את סביבתם — תקשורת, חברים, רשתות — ומסיקים מה "מקובל" לומר.
ברשתות החברתיות התופעה מתעצמת: האלגוריתם קובע אילו קולות ישמעו יותר — וייתפסו כעמדת הרוב, ואילו יוצנעו — וייתפסו כעמדת המיעוט.
בניגוד לתקשורת המסורתית, הרשתות מעניקות אשרור מיידי (לייקים, שיתופים) — מי שדעתו "פופולרית" מקבל חיזוק, מי שדעתו שונה רואה שאף אחד לא מגיב — ושותק.