תקשורת ואחריות חברתית

כי ללא אמון הציבור — התקשורת לא יכולה לתפקד לאורך זמן. תקשורת שמציגה תמונות קשות רק כדי לגרוף רייטינג מאבדת את אמינותה. אחריות חברתית היא גם השקעה ארוכת טווח באמינות ובקשר עם הקהל.

תקשורת מרכזית (מיינסטרים) — אחריותה כלפי החברה כולה. לדוגמה: ערוץ 12 לא ישדר סרטון שעלול לפגוע בביטחון לאומי. תקשורת מגזרית — אחריותה כלפי המגזר שלה בלבד. לדוגמה: עיתון מגזרי יגן על האינטרסים של הקבוצה שלו, גם אם זה מנוגד לאינטרס הכללי.

כי רשתות חברתיות הן פלטפורמות, לא עורכים. הן מאפשרות לכל תוכן לזרום — טוב ורע כאחד. אין אצלן "מדיניות עריכה" שמונחית על ידי אחריות חברתית. בנוסף, המודל העסקי שלהן מבוסס על מעורבות — וסנסציה מייצרת מעורבות גבוהה יותר מאחריות.

זו שאלה מרכזית. ההבדל: צנזורה היא הגבלה חיצונית (מהממשלה, מהחוק). אחריות חברתית היא הגבלה פנימית, מרצון. אבל הגבול מטושטש — מה קורה כשהממשלה "מבקשת" מהתקשורת לא לשדר? האם זה עדיין מרצון?

זו אחת השאלות הקשות ביותר. בפועל — העורכים הראשיים מחליטים, לרוב על סמך תחושה ולא קריטריונים ברורים. זה מעלה שאלות: האם ההחלטה פוליטית? האם לחץ הממשלה משפיע? האם הציבור אמור לומר? העדר מנגנון ברור הוא חלק מהבעיה.

תקשורת מגויסת היא תקשורת שהפכה לכלי של השלטון — מפרסמת מה שהממשלה רוצה, מסתירה ביקורת. הסכנה: הציבור לא מקבל מידע אמיתי על מה שקורה. בדמוקרטיה, גם בזמן מלחמה, הציבור זכאי לדעת. אחריות חברתית אמורה להגן על הציבור — לא על השלטון.

כן — זה מושג חוצה זירות. בריאליטי: בחירה לא לשדר תוכן מעליב. בפרסום: הימנעות מפרסומות שמנצלות אסון. בספורט: הפסקת שידורים לאחר אסון לאומי. בכולם — אותו עיקרון: ויתור מרצון על רווח לטובת אחריות.