לא בהכרח — שיתופי פעולה בין עסקים, שלטון ותקשורת יכולים גם לשרת את הציבור. הבעיה מתחילה כשהאינטרסים הפרטיים גוברים על האינטרס הציבורי: כשעיתון מסתיר תחקיר בגלל לחץ כלכלי, כשפוליטיקאי מקדם חברה בגלל תרומות — זה עיוות.

לא תמיד. חלק מהשפעות אלה הן תרבותיות ואינן מכוונות — כשפוליטיקאי "מבלה" עם מיליונרים, הוא סופג את נקודת מבטם גם ללא לחץ ישיר. ההנחיות בתקשורת לרוב לא נאמרות במפורש אלא נרמזות לעורכים.

אחד הסימנים: השוואה עם כלי תקשורת אחרים שמכסים את אותה הידיעה בצורה שונה. גם בדיקת מי מפרסם בעיתון, מי הבעלים, ואילו נושאים נעדרים לחלוטין מהכתבות — "מה שלא מופיע" לפעמים מלמד יותר ממה שכן מופיע.

כן — אך זה דורש אומץ פוליטי ועצמאות כלכלית. מנגנונים שעוזרים: מימון ציבורי לבחירות, שקיפות בתרומות, חוקי ניגוד עניינים. ככל שהמערכת שקופה יותר, קשה יותר לבעלי ההון להשפיע בסתר.

פרסום רגיל — הקורא יודע שמדובר בפרסומת (ולכן מסנן אותה). "סיקור אוהד" מוצג כחדשות עצמאיות, מה שמוסיף לו אמינות. כך, כתבה מהשתלת שבא שמציגה תרופה באור חיובי ללא גילוי כי המשרד הרפואי שילם לכתב — זה פרסום סמוי, והוא מסוכן יותר לציבור.

תביעת השתקה (SLAPP) היא תביעה משפטית שמטרתה הראשית אינה לנצח בבית משפט, אלא להכביד כלכלית על גוף תקשורת קטן ולאלצו לוותר על פרסום החומר הביקורתי — גם אם החומר נכון. אפילו איום בתביעה כזו מספיק לעיתים כדי להפסיק פרסום.

חלקם כן וחלקם לא. עיתונאים רבים מאמינים שהם עובדים באופן עצמאי, אבל הגבולות מטושטשים: כשמקבלים שכר להרצאה בכנס שמממן תאגיד, כשמקור מידע עיקרי הוא דובר ממשלתי — הגבול בין עצמאות לתלות הולך ומיטשטש.

כמה צעדים מעשיים: לגוון מקורות מידע ולא להסתמך על כלי תקשורת אחד; לבדוק מי מממן כל כלי תקשורת (הכנסות פרסום, בעלות); לתמוך בעיתונות עצמאית ובלתי תלויה שמתבססת על מנויים; ולשים לב ל"מה שלא מדווחים" — נושאים שנעדרים מסדר היום.