בגלל חשיבות חופש הביטוי לשוק הדעות ולדמוקרטיה — ההגבלה אמורה להיות מזערית. יש להטילה רק כשההסתברות לסיכון ערכים חיוניים היא גבוהה ביותר והפגיעה קשה במיוחד. קניית חופש ביטוי מוחלט תסכן חירויות ודמוקרטיה — אך הגבלה נרחבת מדי תחנוק אותה.

שוק הדעות הוא המרחב שבו רעיונות ודעות מתחרים זה בזה בפני הציבור. כשם שבשוק חופשי הצרכן בוחר את המוצר הטוב ביותר — בשוק הדעות הציבור אמור להיחשף לטיעונים מכל הצדדים ולגבש עמדה. חופש הביטוי מאפשר את פתיחות השוק הזה.

זו אחת הדילמות הקלאסיות בעיתונאות. בישראל — כן, ציות לצנזורה הצבאית הוא חובה חוקית. אך עיתונאים שמאמינים שהצנזורה משמשת לכסות מחדלים פוליטיים לא ביטחוניים — יכולים לערער בפני ועדת העורכים שפועלת מול הצנזור. שאלת "מי שומר על השומרים" תקפה גם כאן.

פרסום התיעודים מה-7 באוקטובר העלה שאלות כפולות: מצד אחד — הציבור זכאי לדעת את האמת. מצד שני — פרסום תמונות קשות של נרצחים פגע בפרטיות המשפחות ובכבוד המתים. גם הנשק הכפול: מידע שמחזק את הנרטיב הישראלי לחו"ל, מול מידע שעלול לסייע לאויב לנתח חולשות.

שאלה מורכבת. לשון הרע מוגדרת כפרסום שעלול לפגוע בדמות אדם בעיני הציבור. פרסום ברשתות חברתיות שמגיע לאלפים — עשוי להיחשב לשון הרע. אך ביקורת לגיטימית, גם חריפה, אינה לשון הרע — אם מבוססת על עובדות ועוסקת בהתנהגות ציבורית ולא בפגיעה אישית.

כן — בפסיקה ישראלית ובינלאומית, אנשי ציבור נהנים מפחות הגנה ביחס לפעילותם הציבורית. הם בחרו בזרקור, ולציבור יש עניין לגיטימי לדעת על התנהלותם. אך גם להם יש פרטיות בתחומים לא ציבוריים — חייהם הפרטיים, ילדיהם, מצבם הבריאותי.

ויתור חלקי — כן. מי שמפרסם תמונות מביתו ומחיי משפחתו, מצמצם את ציפיות הפרטיות שלו בתחומים שחשף. אך הסכמה לחשוף חלק אינה הסכמה לחשוף הכל — עדיין יש תחומים שנשארים פרטיים גם לאחר שיתוף מרצון.

כמה מבחנים מקובלים: האם המידע רלוונטי לתפקיד הציבורי? האם הציבור היה מעוניין בו — או רק סקרן לגביו? האם יש "עניין ציבורי" אמיתי (בטיחות, שחיתות) מעבר לסנסציוניזם? ככל שהתשובות ל"לא" — הפרסום פולש לפרטיות.