הזירה נחלקת לשלושה חלקים: החלק הראשון במהלך הלימוד, מציג את עקרונות בסיסיים של רשתות חברתיות. השני מתמקד בהשפעות ברמת החברה: כיצד תקשורת דיגיטלית משנה את יחסי הכוח בחברה (כאן יש להציג מבט לאחור, על המצב בתקשורת המסורתית, לדוגמה כיצד שימוש של פוליטיקאים ברשתות חברתיות "מדלג" על הצורך של עיתונאים כמתווכים, מסבירים ושואלי שאלות את הפוליטיקאי. בחלק זה התייחסות גם לבינה המלאכותית שמעצימה מגמות קיימות ומציבה אתגרים חדשים בכל הנוגע לאבחנות בין אמת ושקר ושליטה באזרחים באמצעות טכנולוגי. החלק השלישי יתמקד בהשפעות של תקשורת דיגיטלית על רמת הפרט – כיצד מדיה דיגיטליים משפיעים על אופני חשיבה ורגש של האזרחים.רשתות חברתיות (מכונה גם מדיה חברתית או web 2.0) מבוססת על תוכן גולשים. כלומר, הייחוד המרכזי ברשתות חברתיות הוא שהגולשים ברשת הם היוצרים את עיקר התוכן (הנמענים מפעם הפכו להיות המוענים).
לרשתות חברתיות יתרונות רבים כמו יצירת ושימור קשרים בינאישיים וקהילתיים בקלות ובלי תלות במרחק, העברת מסרים בצורה מהירה ולקהל רב ועוד. יש להן גם חסרונות וסכנות כמו אבדן פרטיות, עידוד הפצת פייק ניוז ובריונות ברשת.
הרשתות החברתיות נבדלות זו מזו בהתאם לתכנים (קליפים, תמונות, טקסט), למטרות המשתמשים (עסקים, בידור, חברים) או הגיל (רשתות ליותר צעירים וכד'). בין הרשתות הבולטות: טיקטוק, אינסטגרם, וואטסאפ, X (טוויטר), יוטיוב ועוד.
• רשתות חברתיות כמטשטשות גבולות
החידוש המרכזי שמאפשרת הטכנולוגיה הדיגיטלית הוא טשטוש הגבולות: ברשתות ציבור המשתמשים הוא גם נמען וגם מוען – המדיה כולה מבוססת תוכן שמייצרים הנמענים/מוענים. מדובר ב"תוכן שיתופי", כלומר, תוכן (טקסט, תצלומים, סרטונים) שפעמים רבות אין לאיש עליו שליטה. הוא מופץ לרשת האינטרנט וחשוף לרבים (לעיתים עם מגבלות מסוימות). מילים אחרות: האזרחים מייצרים את התוכן, מפיצים את התוכן ומשתפים אותו וכך נוצרות קהילות (רשתות חברתיות), שמבוססות על אינטרסים כלכליים, תרבותיים, חבריים, פוליטיים וכו'.
נבחין בשישה סוגים של טשטוש גבולות:
• בין תקשורת מסורתית לבין הרשתות החברתיות – לעיתונאים מסוימים יש גם ערוצים ועמודים ברשתות החברתיות (ראו לדוגמה, עמית סגל, ינון מגל, בן כספית ועוד). עיתונאים אלו פועלים בו זמנית בשני ה"עולמות": בכלי התקשורת המסורתית, שבו הם עובדים – שם הם כפופים לעורכים וקולגות, לכללי עבודה ונורמות מקצועיות, וברשתות החברתיות – שם הם עצמאים ופועלים בעצמם למען עצמם ואינם כפופים לעורכים או לכללי העבודה העיתונאית. במקרים של אי-התאמה, הקהל אינו יודע היכן העיתונאי מביע את דעתו האמיתית או מציג את הדיווח הנכון יותר – ברשתות או בכלי התקשורת המסורתית. ראו בהרחבה גם בעמודים 37-38.
• בין ה"חיים" לבין צריכת תקשורת – בעידן הקודם לדיגיטלי היה ברור מתי האזרח בעבודה / בלימודים ולאחר מכן מגיע הביתה וצופה בטלוויזיה או מקשיב לרדיו במהלך נסיעה באוטו וכן הלאה. כיום, בעידן הדיגיטלי, קשה להפריד "חיי היום יום" לבין צריכת או יצירת תקשורת: אנחנו מצויים כל הזמן בתוך התקשורת: מעבירים תקשורת תוך כדי הליכה, נחשפים כל יום וכל היום לתכנים ברשתות החברתיות שונות ומייצרים כל הזמן תכנים ברשתות החברתיות: מעלים קליפים ליוטיוב או משתפים אותם בטיקטוק, כך גם לגבי פוסטים בפייסבוק, צילומים באינסטגרם, תכתובות בוואטסאפ וכן הלאה. חיי היום יום הם תקשורת ותקשורת הם חיי היום יום.
• בין הפרטי לבין הציבורי – התכנים הכי פרטיים של אזרחים מועלים לרשת והופכים נגישים לכלל הציבור. אחת ממילות המפתח של הדור הנוכחי היא "שיתוף" ואנשים נוטים לשתף עם הקהל הרחב מצבים שפעם היו נחשבים פרטיים ואינטימיים (עם בני משפחה, בני זוג, חברים ועוד). כאן עולה גם שאלה למי שייך המידע הזה? האם התכנים בעמוד הפייסבוק או דף האינסטגרם שלי, שמיועד לחבריי, שייכים לי? האם הוא נחשב מרחב ציבורי שחשוף לכלל? האם הוא שייך לתאגיד מסחרי שמרשה לי לפרסם שם? באיזו מידה, המידע שמעלים נחשב פרטי או ציבורי? חסוי או גלוי?
• בין מוען לבין נמען – בעידן הדיגיטלי וברשתות החברתיות נמחק הפער הזה, אזרחים רבים הם גם צרכני מידע וגם יצרני מידע ומפיצי מידע - מוענים ונמענים בו זמנית.
• בין תקשורת בינאישית לבין תקשורת המונים - בעידן של תקשורת מסורתית היה ברור כי תקשורת בינאישית היא ממוען לנמענים, החולקים זמן משותף ולעיתים מרחב משותף, מדובר בתקשורת דיאלוגית, לשני הכיוונים ועוד. תקשורת המונים, לעומת זאת היא תקשורת של מוען אחד לנמענים רבים ולרוב תקשורת בעיקר חד כיוונית). בעידן הדיגיטלי מטשטשות האבחנות: באיזו מידה דף פייסבוק/טוויטק/אינסטגרם הוא תקשורת בינאישית בין המוען לחבריו? ומה אם יש לעמוד מאות אלפי עוקבים? האם זה משתנה להגדרת תקשורת המונים? האם ציוץ בטוויטר או פוסט בפייסבוק שקול לשיחה בין חברים או שזו תקשורת המונים, שכן היא חשופה לרבים מאוד ואפשר לצטט ולשתף אותה? האם מם ויראלי שאדם מעביר לחבריו נחשב תקשורת בינאישית או שמא זה חלק מתהליך (ויראלי) שמשתף מאות אלפים ולכן בחזקת תקשורת המונים? כאמור, הגבולות מטשטשים והעידן הדיגיטלי מקשה על האבחנות המסורתיות.
• בין אמת לבין בדיה – תקשורת דיגיטלית תורמת לטשטוש הפער בין 'אמת' לבין בדיה. טכנולוגיה דיגיטלית וביתר שאת בינה מלאכותית, מאפשרת יצירת מידע שלא ניתן לדעת האם הוא שקרי או אמיתי. בנוסף, ניתן להפיץ טקסטים ללא זיהוי המקור שלהם, כך שקשה מאוד לבדוק את מהימנות המידע. לבסוף, התקשורת הדיגיטלית מאפשרת לאזרחים רבים (שאינם כלי תקשורת) להפיץ הרבה תוכן במהירות שיא לקהל המוני, ובכך מאפשרת להם לקחת חלק בהפצת תכנים מבלי שהם יכולים לבדוק את אמינותם. במילים אחרות, התקשורת הדיגיטלית מאפשרת לאלו המעוניינים להפיץ תכנים שקריים ומזויפים במגוון של כלים רבי עוצמה כגון:
• פייק ניוז – חדשות כזב, שקרים שמוצגים כיעידות חדשותיות
• דיפ פייק – תכנים שלא ניתן לדעת שהם מזוייפים (
כאן דוגמה כיצד המציאו נאום של אובמה, ראו ב-0:44 המעבר מ"אובמה" לקריין).
• בוטים –"חשבונות משתמשים", שאינם אנשים שקיימים באמת. ניתן לקנות כמויות אדירות של בוטים, שיהדהדו מסרים מסוימים. באמצעים כאלה קל יותר ליצור "ספירלת שתיקה" או לעצב דעת קהל שאינה אמיתית.
אמצעים טכנולוגיים אלו מערערים אל מושג האמת ומובילים למצב של פוסט אמת. הסכנה במצב זה היא שהאזרחים מעניקים עדיפות לנרטיב, לנקודת המבט ולשאלה מי הדובר על פני העובדות והאמת המשותפת. מודעים לקיומם של פייק ניוז ושל בינה מלאכותית ויודעים כי אין ביכולתם להבחין בין אמת לבין שקר שמתחזה לאמת. התוצאה היא ירידה באמון של האזרחים בכלל כלי התקשורת ובמידע שמגיע אליו. השילוב של מושגים אלו יחד עם הרשתות החברתיות מובילים לכך שאין דיון ציבורי על האמת והמציאות בה אנחנו חיים, אלא הדיון עובר לקהילות הומוגניות שמשמשות תיבות תהודה שמהדהדות את המוסכם על חבריה. הדיון האזרחי נקשר יותר לזהות ולקהילתיות ופחות על עובדות ואמת משותפת.
חשוב לציין כי טשטוש הגבולות אינו רק תופעה שלילית וצריך לדון גם בשינויים לחיוב שמביאות הרשתות החברתיות והתקשורת הדיגיטלית לדוגמה:
א. העברת מסרים פוליטיים וחברתיים – אזרחים יכולים לקחת חלק במרחב הציבורי בקלות יחסית. הרשתות מקלות על יצירת מסרים והעברתם במהירות ובתפוצה מהירה. זה נכון בעיקר עבור האזרחים ה"רגילים", שאין להם נגישות לתקשורת המסורתית (כמו לפוליטיקאים, אנשי הון וכד'). ראו כתבה מ"כאן 11" על הטיקטוק כזירה פוליטית וכן סרטון טיקטוק שהפך ויראלי בו נערה צעירה מעבירה מסרים חתרניים על הנעשה בסין.
ב. הנגשת מידע לציבור – הרשתות החברתיות מקלות על העברת מידע והפצתו באופן נגיש, זמין ולעיתים מותאם יותר לקהל צעיר. [שיעורי תורה ודת, הוראה באמצעות סרטונים במערכת החינוך].מדיה דיגיטליים משנים את תהליך התקשורת: לא עוד בלעדיות לזרימה אנכית מהמוענים לנמענים, אלא זרימה אופקית, בין הרבה מוענים/נמענים. רבים הם גם צרכני תוכן וגם יצרני תוכן או מפיצי תוכן. כיצד זה משנה את סוג התקשורת? את סוג החברה?
6.2.א. רשתות חברתיות דיגיטליות הן רשתות חברתיות מסוג חדש. האדם, כיצור חברתי, חי מאז ומעולם בתוך רשתות חברתיות: משפחה, חמולה, שכונה, חברים ללימודים וכן הלאה. המדיה החברתית יוצרת רשתות חברתיות חדשות: אין מגבלה של זמן-מרחב = לא חייבים להיות קרובים במרחב ובזמן לאנשים אחרים כדי להיות חלק מהרשת החברתית. אנשים שונים שמעלים תכנים דומים או משתמשים באותה מדיה יוצרים ביניהם קשרים "חבריים". האם יש כאן הגדרה חדשה של המושג "חברים", שפעם הייתה מוגבלת להיכרות פיסית והורחבה להיכרות דיגיטלית?
בהקשר זה, חשוב להזכיר ולהבין את המושג המרכזי, "אלגוריתם" –
האלגוריתם הוא המכשיר שמנווט את המסלול של כל אחד מאיתנו בתוך ים המידע של התקשורת הדיגיטלית. האלגוריתם לומד את דפוסי השימוש של כל אחד ומתאים לו תכנים או המלצות בהתאם למה שלמד עליו. האלגוריתם קובע איזה תכנים יופיעו באיזו בולטות עבור כל אחד מאיתנו ולמעשה הוא המכשיר שמעצב את הפיד של כל אחד מאיתנו.
לכל רשת חברתית של מתכנתים שמעצבים אלגוריתם בצורה שמתאימה להם: האלגוריתם סודי והמשתמשים לא יודעים את אופן הפעולה שלו, האלגוריתם אינו נתון לפיקוח חברתי או ממסדי – העיקרון הגלוי המרכזי הוא שהאלגוריתם מכוון לרווח מסחרי של הרשתות החברתיות (או להשפעה פוליטית). כלומר, העקרון המסחרי הוא שמעצב את האלגוריתם שמעצב עבור כל אחד מאיתנו את התכנים שיופיעו לו ברשתות החברתיות.
6.2.ב רשתות חברתיות מובילות להקצנה בעמדות ולשסעים חברתיים – הרשתות החברתיות מובילות להקצנה בעמדות ולהעמקת שסעים חברתיים. האלגוריתמים שמכוונים את התנועה ברשת ממניעים כלכליים בעיקר, מתוכנתים להעדיף תכנים שמעוררים תגובות רגשיות חזקות – זעם, פחת, הזדהות או שנאה – ובכך יוצרים סביבות תקשורתיות מקוטבות.
6.2.ג פיצול חברתי – רשתות חברתיות עלולות להוביל לפיצול חברתי. אנחנו נוטים ליצור רשתות חברתיות עם אנשים הדומים לנו בעמדות ובאמונות ובעלי עולם תוכן דומה – והאלגוריתם גם מפנה אותנו לאנשים כאלו. התוצאה היא שאנחנו חשופים פחות לעמדות אחרות, לטעמים שונים ולמגזרים רחוקים מאיתנו. המשתמשים נחשפים בעיקר לדעות שתואמות את תפיסותיהם מה שמחזק ומקצין את עמדותיהם. השיח הציבורי מתפצל ל"תיבות תהודה" מבודדות בהן כל קבוצה שומעת את עצמה ובמקום מרחב ציבורי משותף לשיח מגוון, נוצר מרחב מפוצל ומסוכסך שבו קשה לקיים דיאלוג אמיתי או דיון ציבורי לגיבוש הסכמות רחבות. מציאות זו מערערת את הלכידות החברתית וחותרת תחת יסודות הדמוקרטיה.
התקשורת האלקטרונית והמודפסת תוארה כ"מדורת השבט". לא כל הקבוצות מצאו את עצמן במדורת השבט, אבל הייתה כזו. הייתה נקודה אליה כל האזרחים וכל הקבוצות היו צריכים להתייחס. כיום, כשהתקשורת היא ברשתות חברתיות אין יותר מדורת שבט ואין נקודת התייחסות אחת. אמצעי תקשורת מסורתיים יכלו ליצור סדר יום משותף לקהילות גדולות, מרחב ציבורי שבו אפשר לדון בנושאים ציבוריים שעל סדר היום של חברי הקהילה. בתקשורת דיגיטלית כל קבוצה קטנה צורכת את המידע שלה ממקורות אחרים - האם נחלש בכך המרחב הציבורי? כיצד אפשר לדון בסוגיות ציבוריות בהיעדר תקשורת משותפת? האם הרשתות החברתיות גורמות להיחלשות הסולידריות החברתית והגיבוש של אזרחי המדינה?
לסיכום, רשתות חברתיות יכולות לעצב את החברה בכמה אופנים
• פיצול לקבוצות קטנות והומוגניות (מורכבות מאזרחים בעלי מאפיינים דומים).
• מאפשרות גלובליזציה קלה ופשוטה בכך שאפשר להיות עוקב/חבר של אזרחים מכל העולם.
• במקביל, הרשתות החברתיות מעודדות הקצנה – חשיפה לתכנים יותר ויותר קיצוניים ובכך יתכן שתורמות להקצנה חברתית.
• מקרבות רחוקים – רשתות מאפשרות יצירת קשר ושמירה על קשר בין אנשים רחוקים (גיאוגרפית או תרבותית), שקשה היה לקיים בלעדיהן.
• יצירת קהילות – אפשרות קלה יחסית (זולה, נוחה לתפעול) להקים ולתחזק קהילות סביב תחומי עניין או זהות.
• בהמשך למגמה הזו יש להזכיר את המושג "פער הדיגיטלי". בדומה למושג "פער הידע", המושג "פער דיגיטלי", מתאר פערים ביחס לשימוש במדיה דיגיטלית ובתוצאות של שימוש זה. היבט אחד של הפער הוא בין מהגרים דיגיטליים לילידים דיגיטליים. בעוד הילידים שולטים טוב יותר במדיה ולכן הם משתמשים בה בצורה מגוונת יותר ומועילה יותר מאשר מהגרים דיגיטליים ולכן הפער בין הילידים למהגרים הולך וגדל.
• היבט נוסף הוא הפער בתוך קבוצת הילידים הדיגיטליים בין בעלי "הון דיגיטלי" רב לבין ילידים בעלי הון דיגיטלי מועט. אלו בעלי הון דיגיטלי רב יותר (=נגישות +ידע + שליטה טובה יותר במדיה דיגיטליים) משתמשים במדיה הדיגיטלית בצורה מגוונת ומועילה יותר, צורה שמעמיקה ומרחיבה את הידע הדיגיטלי שלהם ומאפשרת להם להרחיב עוד יותר את תחומי הלימוד והעיסוק. לעומת זאת, בעלי הון דיגיטלי מצומצם משתמשים במדיה דיגיטלית בעיקר לתפעול רשתות החברתיות ובכך לא מרחיבים או מעמיקים את השליטה ואת הידע.
• נזכיר שתי נקודות מבט: (1) יש הרואים את ההון הדיגיטלי כבעל פוטנציאל לצמצם את הפערים החברתיים-הכלכליים בחברה. גם לאזרחים מהפריפריה (החברתית, הכלכלית, הגיאוגרפית) קל לקבל מידע ולבצע פעולות שפעם היו קשות יותר למי שלא חלק מהמרכז החברתי-כלכלי-פוליטי. (2) דעה שנייה (שנתמכת יותר על ידי מחקרים אמפיריים) רואה את הפער הדיגיטלי ככזה שמשכפל ואולי אף מעצים את הפערים החברתיים-כלכליים-פוליטיים כיוון שהון דיגיטלי רב יותר מאפשר לבעליו כלים נוספים להעצים את ההון הכלכלי-פוליטי-חברתי.
• נדגיש כי ההון הדיגיטלי, שבחלקו המשמעותי תלוי גם בהון כלכלי, משמש גורם משמעותי בהבניית המציאות ובאופן שבו היא נתפסת אצל האזרחים. לבעלי הון דיגיטלי רב יש יותר אפשרויות להגיע ליותר מקורות מידע ומגוון השימושים שלו במדיה רב יותר. יתכן כי הפער הדיגיטלי משמש גורם משמעותי בעיצוב פערים בתפיסות המציאות בין קבוצות שונות ולכן יש לו משמעויות פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת.
6.2.ד – תקשורת דיגיטלית משנה יחסי הכוחות בחברה בין תקשורת, פוליטיקאים ואזרחים
בכל חברה יש מאזן כוחות בין התקשורת, הממסד הפוליטי (והכלכלי/בטחוני וכו') והאזרחים. חשוב לומר כי תקשורת דיגיטלית יכולה להעניק כוח או להחליש כל אחד מהגורמים וצריך לבחון כל מצב לגופו.
מעניקה כוח לפוליטיקאים – אין להם צורך בתקשורת ממסדית. לא צריך לקבוע ראיון כדי להעביר מסרים לציבור, אלא אפשר להעבירם באופן חד-צדדי, בלי מעורבות של עיתונאים שיכולים לשאול שאלות קשות ובאופן שיציג את הפוליטיקאי באופן מיטבי לציבור הרחב. יש חשש כי תקשורת מסוג כזה מקלה על מניפולציות של הפוליטיקאים ומקשה על הבנת המציאות האמיתית. תפקיד התקשורת כ"נציגת הציבור" מול הפוליטיקאים נחלש.
מעניקה כח לאזרחים – אזרח רגיל יכול להשמיע קול ולהגיע ביתר קלות לקהל רחב מאוד מאשר בתקופה של תקשורת מסורתית. אפשר גם לארגן ציבור בקבוצות (כמו במחאה החברתית ב-2011 ומחאת בלפור 2020). אפשר גם לקבל מידע מגורמים מגוונים ביתר קלות ובלי תיווך של תקשורת שיכולה להטות מידע. ראו לדוגמה כיצד הטיקטוק הפכה בין השאר לזירה פוליטית ולהעברת מסרים חברתיים בצורה שונה מהתקשורת המסורתית.
מחלישה את האזרחים – לתקשורת המסורתית תפקיד בארגון המידע והצגתו בצורה ברורה והיררכית. בתקשורת הדיגיטלית יש הרבה יותר מידע חופשי, אבל צריך להשיג אותו, להבין אותו וזה לא כל כך אפשרי לכל אזרח. בנוסף, המידע ברשתות החברתיות נשלט על ידי התאגידים הגדולים שמנווטים את האזרחים באינטרנט בעזרת אלגוריתם שאינו מפוקח על ידי גוף ציבורי.
מחלישה את התקשורת המסורתית – נשבר המונופול של התקשורת המסורתית בהעברת מידע ובתיווך בין פוליטיקאים לבין הציבור. כיום הציבור יכול להגיע ישירות לפוליטיקאים ופוליטיקאים מגיעים ישירות לציבור בלי הצורך בעיתונאים ובתקשורת המסורתית. צריך לבחון כיצד משתנה התקשורת המסורתית ומתגמשת כלכלית או אידיאולוגית.
בכל מקרה, חשוב לציין כי עדיין יש כוח לתקשורת המסורתית שמעצבת את סדר היום התקשורתי והציבורי בגלל שהרשתות החברתיות מבוזרות ולכל קהילה רשת משל עצמה.
מעצימה את כח האזרחים, אבל יכולה לפגוע בחופש הביטוי - "תרבות הביטול" (ראו גם בהקשר של ספירלת השתיקה בזירה מס' 3). מושג זה עלה בשנים האחרונות כתופעה תרבותית של נידוי / חרם של אנשים מפורסמים ובעלי כוח (וכן תוצרי תרבות של אנשים כאלה) שהביעו עמדות שנתפסות על ידי קבוצות מסוימות כפוגעניות. המושג עלה בעיקר בעקבות תנועת MeToo, שהוקיע אנשים מפורסמים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים שנתפסו בהתבטאויות לא ראויות. תורמות לכך הרשתות החברתיות ורשת האינטרנט ש"זוכרות" כל דבר ותמיד מישהו יכול להעלות התבטאות מהעבר שכיום נתפסת כלא-הולמת ולהוביל ל"ביטול" האדם המתבטא. חשוב להתייחס לתרבות הביטול כפיקוח על חופש הביטוי והפעם לא מצד השלטון, אלא מצד החברה. אנשים רבים, החל מפוליטיקאים ואנשי תרבות, דרך ידוענים או משפיעני רשת ועד לכלל האזרחים, מפעילים צנזורה עצמית ומגבילים לעצמם את חופש הביטוי כדי להימנע מ"ביטול".
בהקשר הזה יש להזכיר את המושג של ספירלת השתיקה וכיצד רשתות חברתיות יכולות ליצור ולהעצים תופעה כזו. לחברות מסחריות ולגופים פוליטיים יש אינטרס לקיים ספירלת שתיקה ועם שימוש ברשתות חברתיות ובוטים זה הרבה יותר קל. הם שוכרים שירותים של חברות שבעזרת עשרות אלפי בוטים משתמשות ברשתות החברתיות כדי ליצור תמונת עולם מסוימת, כזו שתפעיל ספירלת שתיקה בנושאים שמשרתים את הגוף המשלם. חברות כאלו משתמשות באלגוריתמים שיכולים ללמוד ולהכיר את ההתנהגות של כל אחד ברשת ולכן להתאים לכל אחד את המסרים המתאימים לו ואף לשלוח לו אותם באופן המתאים לו (דרך קבוצות או יחידים עליהם הוא סומך), וכך ליצור תמונה של דעת קהל באופן הרצוי לאותה חברה ולא באופן האמיתי.
בצורה כזו, עשרות אלפי הבוטים מייצרים תמונה של דעת קהל רחבה שתומכת ב- א. על פי ספירלת השתיקה רבים מהתומכים ב-א' יקבלו ביטחון ויביעו את עמדתם. לעומתם, אזרחים התומכים ב-ב' יחששו להביע עמדתם בפומבי וכך דעה זו תיחלש. בהמשך לכך, התמונה המעוותת תתקיים במציאות: נשמע ונראה יותר אנשים שתומכים ב-א' מאשר אנשים שתומכים ב-ב' וכך יותר אנשים יחשבו שזו המציאות וכך, גופים חזקים, בעזרת חברות של תקשורת דיגיטלית, משפיעים על מסעות פרסום של מוצרים וקמפיינים פוליטיים ברחבי העולם.
• כתבה
[לינק] עם סרטונים של 12N על החשש מפני התערבות של מדינות זרות בבחירות בישראל באמצעות רשתות חברתיות.
הכוח של תאגידי הרשתות החברתיות נובע משלושה גורמים:
• פעילות גלובלית – למדינות קשה להפעיל רגולציה וחוקים מקומיים על גופים שפועלים באופן גלובלי ולא שייכים למדינה ולא מוגבלים לגבולות מדיניים.
• כח כלכלי אדיר – הפעילות הגלובלית וההיקף האדיר מוביל לרווחים אדירים וכח כללי גדול משל מדינות. קשה להיאבק מול גופים חזקים כלכלית שענף הפרסום והחברות הגדולות תלויות בו.
• מיצוב עצמי של הגופים כ"פלטפורמות" ולא כארגוני תקשורת – תאגידים אלו מציגים עצמם "רק כלים", "רק פלטפורמה" שעליה המשתמשים מעלים תכנים. תפיסה כזו מאפשרת לבעלי הרשתות להתנער מאחריות, לא להשקיע משאבים בבחינת תכנים או ניטור שקרים ותכנים בוטים. בעלי הרשתות פוטרים עצמם מחוקים, רגולציה וכללי אתיקה שאליהם כפופים ארגונים של תקשורת מסורתית.
לאחרונה יש דיון ציבורי על תוכנות שונות של בינה מלאכותית, כאלו שמאפשרות שיחה וקבלת תשובות על שאלות (צ'ט GPT) או כאלו שמאפשרות ליצור תמונות לפי דרישה (מידג'רני למשל).
הבינה המלאכותית מאיצה מגמות שהחלו עם התקשורת הדיגיטלית ומכאן שמעצימה שינויים על התקשורת ועל החברה.
הגדרה
בינה מלאכותית – באנגלית Artificial intelligence ובקיצור AI - תוכנות מחשב שיכולות לבצע פעולות כך שיקבלו תכונות אנושיות. תוכנות שגורמות למחשבים לבצע פעולות שמדמות התנהגות אנושית אינטליגנטית. המבחן המפורסם, מבחן טיורינג, (עוד בשנות החמישים של המאה ה-20) מגדיר את המצב שבו אדם מנהל שיחה עם שני גורמים שאינו רואה – מחשב ואדם אחר והוא אינו יכול לדעת מי המכונה ומי האדם.
תוכנות של בינה מלאכותית מאפשרות למחשבים "ללמוד" = לסרוק כמויות אדירות של מידע + לקבל פידבקים, "להבין" אותם ולהפיק לקחים ועל ידי כך הוא יכול לשפר כל הזמן את הביצועים.
ישנם סוגים שונים של בינה מלאכותית ודרגות שונות של תחכום
• בינה מלאכותית "רגילה" – מערכות שמבצעות משימות ספציפיות לפי כללים או אלגוריתמים שנקבעו מראש. לרוב הן לא משתפרות לאוכך הזמן.
• למידת מכונה – מערכות שיכולות ללמוד מנתונים ולאו דווקא לפי כללים שנקבעו מראש. כלומר, המכונה לומדת להסתגל לנתונים חדשים וללמוד מהם באופן עצמאי.
• בינה מלאכותית גנרטיבית (יצירתית) - בינה מלאכותית גנרטיבית משתמשת בלמידה עמוקה, סוג של למידת מכונה שמחקה את העבודה של המוח האנושי: איסוף נתונים, עיבוד נתונים, יצירת תבניות לקבלת החלטות, יצירת תוצר (טקסט, תמונה, סרטון...).
היכן מוצאים בינה מלאכותית?
• בוטים ש"מנהלים צ'אט" עם לקוחות ויודעים לאתר מה הבעיה של הלקוח ומה הפתרון לאותה בעיה.
• מתן תחזיות על בסיס ניתוח מידע רב – תחזיות כלכליות, תחזיות לגבי מחלות הצפויות לאנשים מסוימים וכד'.
• המלצות על תכנים – כך ההמלצות צפייה של נטפליקס או יוטיוב, המלצות על חברים ותכנים בפייסבוק, טיקטוק, אינסטגרם וכד'.
• אלגוריתמים של רשתות חברתיות שלומד את המשתמשים ומעצב את האופן שבו הם משתמשים ברשתות תוך שילוב של האינטרסים של התאגידים הגדולים לבין הלמידה של ההתנהגויות וההעדפות של הקהלים השונים והמשתמשים השונים.
• שימוש באפליקציות (וויז, מפות, תמונות, חיפושים) – לומד את ההתנהגויות שלנו – יודע למשל מסלולים קבועים ומדווח על פקקים צפויים.
• המלצה (דחיפה?) של תכנים בשירותי הסטרימינג: ספוטיפיי, אפל-טיוי, נטפליקס וכו'.
לינקים רלוונטיים: וויקיפדיה; פרויקט ווינט (על מגוון תחומים של בינה מלאכותית); כלכליסט.
בינה מלאכותית ועיתונות – כבר היום משתמשים גופי תקשורת ועיתונות בבינה מלאכותית:
• עריכה והגהה – למידה של שפה ותיקון טקסטים.
• הפקה – עימוד באתרים, הצמדת תצלומים לטקסט, איתור טקסטים רלוונטיים ועוד.
• הצגת כתוביות בזמן אמת – תוכנות שממירות דיבור לכתב
• כתיבה – בעיקר טכנית ומבוססת מידע קשיח: תוצאות ספורט, נתונים כלכליים ועוד. כיום המגמה היא לעבד סיפורים סביב הנתונים ולהציג לקהלים את המידע בצורה של ידיעה עיתונאית. היתרון על עיתונאים אנושיים: למידה של הקהל באופן ממוקד ויכולת התאמת סיפורים לפי העדפות + יכולת איתור מידע עצום במהירות גבוהה מאינספור מקורות ברשתות.
השפעות שונות של בינה מלאכותית על תקשורת המונים
• פרסונליזציה של התכנים
אלגוריתם ו-AI עוזרים לתאגידי תקשורת ורשתות חברתיות לעשות פרסונליזציה של תכנים – התאמה אישית של תכנים לכל משתמש. התוכנות לומדות את ההעדפות של המשתמשים ומתאימות להם תכנים על פי דפוסי השימוש והגלישה הקודמים. התאמת תכנים נעשית גם בפרסומות ובשיווק דיגיטלי, אבל גם בתכנים של בידור, חדשות, חברים ברשתות החברתיות ועוד.
למידת המשתמשים והתאמת תכנים עוזרת לשני הצדדים: המשתמשים מקבלים מידע רלוונטי יותר במהירות וביעילות ותאגידי התקשורת יודעים להעביר את המידע הרלוונטי לקהל הרלוונטי לאותו המידע.
אפשר להתאים תכנים, אבל אפשר גם להתאים את הסגנון לכל אחד (יותר רגש, יותר מידע ניטרלי, יותר דרמה וכד'). התאמה אישית יוצרות יותר מעורבות של הקהל בתכנים, כלומר, הוא מקליק יותר פעמים, נשאר יותר זמן בידיעה/באתר, משתף תכנים ומעביר לחברים וכך הלאה והתוצאה היא יותר רווח כלכלי לתאגידים ולמפרסמים.
אחת התוצאות יכולות להיות היחלשות/היעלמות מרחב ציבורי משותף – כל אחד מקבל את הידיעות שמעניינות אותו, מהמקורות שאהובים עליו לציבור יש פחות סדר יום משותף ומרחב ציבורי משותף חלש יותר לשיחה משותפת על עתידו).
ברמה האישית – אבדן פרטיות כמעט מוחלט. התוכנות לומדות את המשתמש על כל ההיבטים שלו. כל משתמש הופך להיות "סחורה" שתאגידי תקשורת מוכרים למפרסמים או לגופים פוליטיים.
• יצירת תכנים מותאמים
כלים שונים של AI עוזרים ליצור, לאסוף ולהפיץ תכנים. יש אפשרות לאסוף הרבה מאוד מידע מהרבה מאוד מקורות, למיין מה רלוונטי וליצור סיפור/כתבה/טקסט או סרטון מהמידע הזה. יצירת התכנים נעשית תוך התאמה להעדפות הקהלים השונים על פי למידת המשתמשים.
יכולת לבדוק כל הזמן מה התכנים הפופולאריים (ולאילו קהלים) ולהזרים אותם לקהלים הרלוונטיים.
יש תהליך מתמיד ולא פוסק של התאמת תכנים למשתמשים. האם הקהל הופך לקחת חלק במלאכת העריכה? פעם העורך יכול היה רק לשער מה מתאים לקהל הרחב – וגם, יכול היה לקחת בחשבון "מה הקהל צריך", ולא רק "מה הקהל רוצה". היום יש בדיקה מתמדת של העדפות הקהל והתאמת התכנים – עיצוב סדר היום, הדגשת ידיעות מסוימות, שליחת ידיעות מסוימות לקהלים השונים ועוד - באתר, ברשתות החברתיות.
חשוב להבין את הפער המשמעותי והמהותי בין תקשורת דיגיטלית – שיכולה לדעת, בוודאות, בכל רגע מה ההעדפות של הקהל שלה: על מה מקליקים, היכן מתעכבים, מה משתפים וכד', לבין תקשורת מסורתית שיכולה רק לעשות סקרים לאחר הפרסום ויכולה רק להעריך את העדפות הקהל.
• הטיות של האלגוריתם והתוכנות
האלגוריתם והלמידה של התוכנות אינם תהליך ניטרלי. ישנה הטיה מובנית שנובעת מהמידע (ה-ביג דאטא) שאותו שואבות התוכנות והאלגוריתם. הבינה המלאכותית משכפלת או אפילו מעצימה הטיות אלו. כשהמידע ברשת מוטה לרעת גזע/צבע/העדפה מינית/דת מסוימים, הבינה המלאכותית תלמד את ההטיה. לדוגמה, תוכנות בינה מלאכותית שהתבקשו לדרג יופי דרגו בהיר יותר = יפה יותר ולהיפך. כך קיימת הטיה לרעת קבוצות של מיעוטים.
הסכנה היא שמשתמשים רבים רואים בבינה המלאכותית כלי יעיל וסמכותי, שיכול לתת תשובות לשאלות מורכבות. החשש שלא יקחו בחשבון כי הבינה המלאכותית נסמכת על מידע קיים ומשכפלת את ההטיות הקיימות.
• העצמה של פייק ברשתות – הגברת כמות הפייק והעצמת יכולות הדיפ פייק.
העוצמה של בינה מלאכותית פועלת לשני כיוונים סותרים: (1) יצירת כלים לבדיקת תכנים האם הם שקריים או אמיתיים ו- (2) העצמה של היכולות לעצב תכנים שאנחנו לא נוכל לדעת האם הם אמת או שקר. יכולות המניפולציה שידענו עד עכשיו מועצמות עוד יותר, קל יותר להגיע למצב של פוסט אמת ולהיחלשות הדמוקרטיה.
הבינה המלאכותית מצטרפת לתהליכים במסגרתם מנהלי הרשתות החברתיות הולכים ומצמצמים או מבטלים את המנגנונים שלהם לבדיקת עובדות ומניעת הפצת שקרים וכן היחלשות המדיה המסורתית (שלה יש מנגנונים לבדיקת עובדות ואתיקה שמחויבת לאמת). בנוסף, מצב של פוסט אמת והתבססות על הרשתות החברתיות מחליש את החשיבות שמייחסים בציבור לאמת ולעבודות והן חשובות פחות מהנרטיב ומהשייכות הקהילתית. התוצאה היא שהבינה המלאכותית עלולה להדהד עוד יותר ולהעצים את הפייק כשהוא מתחזה למידע בדוק ואמין. התוצאה היא ערעור היסודות של השיח הדמוקרטי, שמתבסס על תפיסה משותפת של המציאות והישענות על עובדות.
דילמה: האם יש לאפשר לכל אדם ולכל מערכת טכנולוגית – כולל בינה מלאכותית – חופש מלא בהפצת מידע ברשת בשם חופש הביטוי, גם אם הדבר עלול להוביל להפצת מידע כוזב ומסולף, או שיש להטיל מגבלות, פיקוח וסינון – גם במחיר של פגיעה בעקרון חופש הביטוי – כדי לשמור על שיח ציבורי מבוסס אמת ואמון?
• העצמת הסכנות שבריכוזיות הכוח וביחסי הון-שלטון-תקשורת
הכלים של בינה מלאכותית הם כלים עוצמתיים ביותר. היכולת לסרוק כמויות אדירות של מידע, להסיק מהמידע מסקנות במהירות ולפעול בהתאם מעניקות לשולטים בבינה המלאכותית כח אדיר.
סכנה משמעותית לדמוקרטיה - האנשים השולטים בכלים של בינה מלאכותית (וחלקם גם שולטים ברשתות החברתיות, מנועי חיפוש ועוד) מחזיקים בידיים שלהם כוח אדיר שיכול להטות דעת קהל (במדינות שונות ובעולם כולו), לייצר ספירלת שתיקה ולעשות מניפולציות במידע (לעצב סדר יום למשל, למסגר מידע מסוים ועוד).
מה אפשר לעשות?
מסגרת רגולטורית – גוף שיפקח על תוכנות של בינה מלאכותית ועל אלגוריתמים. גופים כאלו יוכלו לפקח על פגיעה חריפה מדי בפרטיות או על מניפולציות חריגות בתוכן.
כללי אתיקה – שקיפות ואחריות – על התאגידים לגבש כללי אתיקה ולהיות יותר שקופים. בנוסף, יש צורך לקבוע מי האחראי על המערכת/התוכנות של בינה מלאכותית.
שאלות שעומדות על הפרק
• השימוש בבינה מלאכותית מגיע במקום עבודה אנושית – באיזה מובן זה חיובי/שלילי? כיצד זה יהיה דומה/שונה?
• עד כמה מכונות יכולות להחליף את האדם בניסוח תכנים חדשותיים (סיקור, פרשנות, בידור)? עד כמה עמוק המקום של הנרטיבים בעיצוב ידיעות חדשותיות?
• האם מי ששולט במכונות יכול לשלוט טוב יותר במידע שמגיע להמונים (ואולי באופן ממוקד ושונה מאחד לשני? יכול לאחד ויכול גם לפצל?
• האם מגיעים ל"מאבק בין מכונות" שמצד אחד יצירת תוכן בבינה מלאכותית ומצד שני מכונות שיזהו תוכן כזה מול תוכן שיצרו בני אדם
• מה כל זה יעשה לתפוצת פייק ניוז? לפירוק חברתי לרשתות ולספקי מידע מותאמים אישית/קהילתית?
• פגיעה אפשרית בדמוקרטיה – אנחנו מקבלים מהמחשב הרבה מאוד מידע, אבל אין לנו יכולת לבדוק אותו: מה נכון ומה לא, מה הוגן ומה מעוות. כיצד זה יכול להשפיע על דעת קהל? האם זה עלול "להרדים" את האזרחים שימנעו מהשתתפות פעילה (המחשב יודע, המחשב יחליט וכד').
תקשורת מסוג חדש משפיעה לא רק על החברה, אלא גם על הפרטים בתוכה. טשטוש המושגים והגבולות מעלה מחדש מחשבות על מושגים כמו "חברים", "יחסים בינאישיים", מה שלי ומה של הציבור/התאגיד וכד'. בחלק זה נעלה בעיקר שאלות על כיווני השפעה אפשריים: עליית אושיות רשת כדמויות ציבוריות מסוג חדש, השפעות שונות של תכנים אלימים ברשת ובמשחקי מחשב, פעולה לפי היגיון מעקבי והעצמת חרדת ההחמצה FOMO.
6.3.א – אושיות רשת - צמיחה של קובעי טעם ומנהיגי דעה חדשים – צריכת מידע מרשתות חברתיות ומרשת האינטרנט משנה את יחסי הכוח שבין כלי תקשורת ממוסדים לכלי תקשורת לא-ממוסדים. בלוגרים עצמאיים, מבקרי מסעדות/קולנוע/אופנה מטעם עצמם, "בשלנים" שפתחו בלוג/אתר ועוד – כל אלה מציפים את התקשורת הדיגיטלית במידע שלעיתים גובר בכוחו על המידע שמופץ בתקשורת הממוסדת (טלוויזיה, רדיו, עיתונים, ספרים). התפתח מושג חדש "אושיות רשת", שבמידה רבה מחליפה את מושג "מנהיגי דעה" של התקשורת המסורתית. לעיתים אנשים אלו בעלי מעמד מחוץ לרשת (מתחומי הבידור, האופנה), אבל לעיתים הכוח שלהם נגזר אך ורק מהיותם בעלי חשבונות רשת עם מספר רב של עוקבים. מצד אחד, יצרני תוכן חדשים נראים יותר אמינים, הם "דומים" לקהל ולא חלק מהתקשורת הממוסדת. מצד שני, אין בקרה: אין עורכים, אין אחראים, איש לא בודק את התוכן, האם זה אמין והקהל נדרש לבדוק בעצמו ולהחליט בעצמו מי אמין ורציני ומי פחות.
מצד אחד, זה מבורך: חופש ביטוי, עולים כוחות חדשים, אנשים וקבוצות שפעם היו מושתקים/חלשים/פריפריאליים מקבלים הזדמנות שווה להשמיע קולם ותרבותם. מצד שני, אבדן היררכיות: איך נדע שהמידע הזה אמין? איך נדע שמי שכתב באמת יודע ומבין מה שהוא מפרסם? האם המידע בדוק? האם זה פייק ניוז? חשוב להבין שהערעור על ההיררכיות משנה גם את עולם העיתונות וגם מערער על האמינות של כלי התקשורת הממסדיים/מסורתיים.
6.3.ב בעולם הדיגיטלי אין אפשרות "למחוק" את העבר שלנו. מה שהעלנו לרשתות החברתיות משאיר "עקבות דיגיטליים" שנשארות לתמיד. הדוגמאות הבולטות הן בניסיון להתקבל לעבודה כשחברה עושה תחקיר דיגיטלי על מועמד ודולים מידע מעברו ובין השאר תמונות מביכות מתקופת הנעורים, תצלומים ממסיבות וכן הלאה. כלומר, יש טשטוש בין הפרטי לבין הציבורי: מצד אחד, עמוד האינסטגרם או הפייסבוק שלי הם פרטיים שלי, אבל, הם גם שייכים לתאגיד התקשורת והם גם פתוחים לקהל/לקבוצה שהגדרתי. כלומר, תוכן שלי שמועלה לרשת יתכן שלא אוכל למחוק אותו כשארצה בכך. לדוגמה: אנשים שהוגש נגדם כתב אישום, אבל הוחלט כי הם חפים מפשע. כתב האישום נשאר ברשת וכל מי שעושה עליהם חיפוש מגיע אליו בלי לדעת כי אין בו ממש. כתם לכל החיים שלא ניתן להסיר אותו. [לינק לכתבה המלאה]
6.3.ג האינטרנט משפיע על אופן החשיבה שלנו?! – האם התרבות הדיגיטלית מחלישה צורות חשיבה מוכרות ומחזקת אחרות? השימוש ב-waze מחליף עיון במפה, הבנה גיאוגרפית או לימוד הדרך; השימוש בחיוג מקוצר בטלפון הנייד מייתר את הצורך לזכור מספרים בעל פה; תוכנות שבודקות איות ומתקנות שגיאות בזמן הכתיבה, מייתר את הצורך ללמוד כתיבה נכונה, התוכנה מתרגמת ומייתרת הצורך ללמוד אוצר מילים וכן הלאה. בעזרת אלגוריתם המחשב "לומד אותנו" ומכיר את הרגלים שלנו ולכן פעמים רבות "יודע" מה אנחנו מחפשים וכיצד לדייק את החיפוש, אבל זה בא על חשבון למידה עצמית, הצורך ללמוד שפה, דקדוק או את האופן בו לדייק את החיפוש. המחשב "מחליף את המחשבה" שלנו. הוא "מקל" על העבודה, אבל האם זה גורם לנו לאמץ פחות את המחשבה? כיצד המדיה הדיגיטלית משפיעה על אופני החשיבה שלנו? על עיצוב התודעה שלנו? בנוסף לכך, חלק ניכר מהקשר החברתי עובר מתקשורת פנים לפנים (או בשיחת טלפון) להתכתבויות קצרות בוואטסאפ וברשתות האחרות. שימוש במספר מצומצם מאוד של מילים ובאימוג'ים. האם "צמצום" השפה מוביל לצמצום המחשבה? אם אני לא משתמש בניואנסים ובמילים מדויקות, האם גם טווח המחשבה שלי מצטמצם והשיח הכללי הופך רדוד יותר?
תופעה פסיכולוגית נוספת היא המושג "חרדת החמצה" ובאנגלית: Fear Of Missing Out וידוע בקיצור FOMO. מדובר בחרדה חברתית בה הפרט חושש להחמיץ חוויות שלדעתו מתרחשות בעת. יש דאגה כפייתית להחמיץ הזדמנויות, אינטראקציות חברתיות או אירועים אחרים. התפתחות התקשורת הדיגיטלית והתרבות הדיגיטלית שמאפשרת לאנשים להיות מעורבים חברתית בקלות ובאופן רציף הובילה לתלות פסיכולוגית באינטרנט כשהאדם חש מנותק. יש מעגל קסמים: הרשתות החברתיות והאינטרנט מאפשר זמינות לתכנים ול"מפגשים" חברתיים כל הזמן זה מוביל לחשש כל הזמן שאנחנו מפספסים משהו זה מוביל להעצמת התלות והגברת השימוש ברשתות החברתיות. יש הטוענים כי אחת ההשפעות של חרדת החמצה היא הגברת הצפייה ברצף (בינג'). אנשים בעלי חרדת החמצה נמוכה נוטים יותר לצפות באופן מקוטע ואילו אנשים בעלי חרדת החמצה גבוהה נוטים יותר לצפיית בינג', מחשש שיפסידו אירוע טלוויזיוני או שיחמיצו דיונים על התוכנית ברשתות החברתיות או בסביבה החברתית הקרובה. כדאי לשים לב לריבוי שימוש בביטויים כאלו בפרסומות ובתכנים תקשורתיים: "אל תחמיצו"... "אל תפספסו", הפונים לתחושת חרדה זו.
6.4.ה – אלימות – התקשורת הדיגיטלית כמעצבת תרבות חדשה מציבה הגדרות חדשות גם לנושאים כמו אלימות בתקשורת.
נכיר את התיאוריות השונות לגבי השפעת החשיפה לאלימות בתקשורת על הקהל:
• הזיכוך (קתרזיס) – חשיפה לאלימות בתקשורת ממתנת אלימות בפועל כיוון שהרגש האלים מתועל לצפייה ופחות להתנהגות.
• חיקוי – צפייה באלימות תעודד חיקוי של אלימות במציאות
• עוררות – חשיפה לתכנים אלימים תעורר קהל להתנהגות אלימה
• חיזוק תכונות קיימות – חשיפה לאלימות אינה משנה התנהגות, אלא מחזקת תכונות שכבר קיימות (אצל קהל אלים יותר ואלים פחות).
נזכיר כמה ממדים חדשים של אלימות בתקשורת הדיגיטלית.
בריונות ברשת מוגדרת כשימוש באמצעים מקוונים, בעיקר ברשתות החברתיות כדי לגרום נזק לאדם אחר: לפגוע, להעליב, לאיים, להטריד, ללעוג או להשפיל בצורה מכוונת אדם אחר.
בהמשך לנרטיב הזירה – טכנולוגיה תקשורתית דיגיטלית מעצבת תרבות מסוג חדש. בין השאר גם מעצבת דפוסי אלימות חדשים. בריונות ברשת דומה לבריונות רגילה (פנים לפנים), אבל יש לה מאפיינים ייחודיים שקשורים למאפיינים של תרבות דיגיטלית ורשתות חברתיות:
• קלות בהפצת מסרים - הפצת מסרים במהירות ולקהל רחב מאוד (שהוא יכול בקלות להעביר הלאה.
• הדרה מקבוצות שיח – הדרה של אנשים מקבוצות/קהילות ברשת = בריונות
• שימוש במידע פרטי – חיפוש ומציאת מידע פרטי על אחרים ושימוש במידע זה לבריונות.
• אנונימיות – יכולת לשלוח מסרים בלי להזדהות: שימוש בכינוי/שם אחר, שליחה ממקור לא ברור ועוד.
• שליחת מסרים בצורה מרוחקת – אפשר לפגוע באדם אחר בלי לראות אותו. מפגש פנים לפנים יכול לרסן בריונות (לא נעים להעליב אדם בפניו, תגובה של אחרים מרתיעה) ואילו ברשת אפשר לשלוח מסרים בצורה אישית ובפרטיות מוחלטת כך שנמנעים ממצב של "אי-נעימות" מול הנפגע.
• אין לאן לברוח – במצב של בריונות רגילה אדם יכול לברוח למקום בטוח (בית, חדר) ואילו בבריונות ברשת אין לאדם לאן לברוח.
סוגים של בריונות ברשת
• פגיעה בפרטיות – החל בפריצה לחשבונות ברשתות ודרך פרסום מידע שעלול לפגוע באדם ללא הסכמתו.
• מעקב, סטוקינג – מעקב מקוון אחר אדם מסוים. חיפוש אחר תכנים שהוא מעלה ופעולות שלו ברשת.
• הטרדה – שליחת מסרים ותכנים פוגעניים
• השמצה – פרסום רכילות או שקרים כדי לפגוע באדם
• התחזות – העברת מסרים תוך זהות בדויה. פתיחת חשבון מזויף כדי לפגוע באדם מסוים
• רמאות / הונאה – שידול אנשים לפרסם תוכן או מידע רגיש ולאחר מכן להשתמש בו כדי לפגוע בו.
• חרם/נידוי – הוצאת אדם מקבוצות מקוונות.
לינקים רלוונטיים: איגוד האינטרנט הישראלי; סהר – סיוע והקשבה ברשת.
משחקי המחשב מציבים אתגר חדש: לא מדובר באלימות שמוקרנת על מסך הקולנוע או הטלוויזיה והקהל מזדהה עם הדמויות ופעולותיהם, במשחקי מחשב הקהל הוא האלים, הוא המבצע את הפעולות האלימות (יורה, מכה וכו') וזו פעילות תקשורתית שונה מצפייה בסרטים אלימים בתקשורת המסורתית.
.
סוגי מידע ואופני הפצה: ממים וויראליות ברשת
אחת התופעות הנפוצות בתרבות האינטרנטית העכשווית היא הפצה נרחבת ומהירה של תכנים תקשורתיים על ידי אזרחים שאינם אנשי תקשורת מקצועיים. בין אם מדובר בתמונה, סרטון או קטע כתוב, פריטים רבים מספור מועברים באופן יומיומי בין משתמשים ברשת, לעיתים קרובות ללא השתתפות של גופי התקשורת הממוסדים. עם זאת, לא כל התכנים מופצים באופן זהה. ההפצה נחשבת לוויראלית כאשר פריט מופץ במהירות למשתמשים רבים המשתייכים לרשתות חברתיות שונות. הפריט הוויראלי (למשל קליפ, או תמונה) מופץ ללא שינויים, והתפקיד שממלאים המשתמשים הוא של העברה בלבד. לעומת זאת, ההפצה היא מימטית כאשר בתוך התהליך מתרחש גם שכתוב, או יצירה מחדש, של הפריט. המשתמשים המעבירים אותו מוסיפים לו משמעויות על ידי שינוי או הוספה של תכנים לפריט, אך תוך שמירה של הצורה הכללית, למשל הוספת כיתוב הומוריסטי לתמונה או החלפת פס הקול בסרטון. בצורה כזו למקור ראשוני אחד נוצרות מגוון רחב של גרסאות, כאשר בכל גרסה הוסיפו משתמשים שונים אמירה משלהם - הומוריסטית, ביקורתית, אישית וכיוצא בזאת.
למרות שהמונח "מֶם" (meme) מקושר בימינו בעיקר לתכנים המופצים באינטרנט, מקורו הוא בספרו של הביולוג ריצ'רד דוקינס "המם האנוכי", משנת 1976. לפי דוקינס, ממים הם המקבילה של גֶנים בתחום התרבותי. הם מהווים יחידות של הפצת תרבות או רעיון, אשר עוברים מאדם לאדם מתוך חיקוי. המם שהתחיל כמונח תיאורטי קיבל חיים חדשים עם עליית הפופולריות של האינטרנט וצמיחת תרבות היצירה והשיתוף של תכנים על ידי משתמשים מן השורה. ממים אינטרנטיים הם קבוצה של פריטים בעלי מאפיינים משותפים (תוכן, צורה ועיצוב), אשר נוצרו מתוך מודעות זה לזה והופצו על ידי משתמשים רבים על גבי האינטרנט במגוון גרסאות ותוספות. הממים האינטרנטיים כוללים לעיתים קרובות תכנים הומוריסטיים וקלילים, תמונות, סרטונים קצרים או ביטויים אשר זוכים להפצה וחיקוי. גם אם התכנים ההומוריסטיים והאווירה ההיתולית עשויים להצטייר כשטותיים, הם מייצגים מערכת מורכבת של אינטראקציה ופעילות משותפת של קהל מגוון ברחבי העולם.