זהו השיר המרכזי בסרט (המנון הסרט). פוקהונטס מלמדת את ג'ון סמית' - ואת הצופים - שיעור בצניעות. היא קוראת תיגר על התפיסה המערבית שהאדם הוא "הבעלים" של הטבע, ומציעה אלטרנטיבה של חיבור, הקשבה וכבוד לכל יצור חי.
אנחנו פראים בעיניך
בחצי עולם ביקרת
זו כנראה עובדה
למרות זאת לא אבין
אם הפרא זו אני
דווקא מה שחשוב איך לא תדע...
לא תדע...
גם אם בכוח את ארצי כבשתם
האדמה איננה שלכם
כי לכל עץ, יצור או צוק של סלע
יש חיים, נשמה יש וגם שם
לא כל אחד חושב וחש כמוך
גם להיות שונה מותר להיות
נסה רק בעקבות הזר ללכת
ותלמד שיש ללמוד גם איך לחיות
השמעת זעקת זאב לירח כחול
או שאלת למה החיות בוכות?
האם שרת פעם עם קולות היער?
או צבעת בצבעים של הרוחות?
תרוץ איתי במסלולי האורן
תטעם את מתיקות פירות הבר
בוא נתפלש בכל אותו היופי
בלי לחשוב אם יתקיים כל זה מחר
הגשם הנהר, אחיי בנפש
העגורים הם ידידיי מכבר
קשורים בעבותות גורל ורגש
בגלגל במעגל שלא נגמר
מה גובהו של עץ הסיקאמור?
אם תכרות אותו לא תדע לפתור
וגם לא תשמע זאב זועק מול הלבנה
אם לבנים אנחנו או שחומים
יש ללמוד לשיר עם שלל קולות היער
לצבוע בצבעי הרוח הקסומים
אדמתך אינך שלך
עד אשר תצבע אותה
במגוון צבעי הרוח הקסומים
public_off אתנוצנטריות: "מי כאן הפרא?"
"אנחנו פראים בעיניך... למרות זאת לא אבין / אם הפרא זו אני"
פוקהונטס פותחת בהתקפה על הגישה האתנוצנטרית של ג'ון סמית.
הוא בטוח שהתרבות שלו עליונה ושהיא "פרימיטיבית" (פראית). היא הופכת את המראה: מי שלא יודע להקשיב לטבע, מי שכובש והורס - הוא הפרא האמיתי. היא מערערת על ההגמוניה של האדם הלבן.
landscape בעלות מול שייכות (אקולוגיה)
"האדמה איננה שלכם / כי לכל עץ... יש חיים, נשמה"
בניגוד לתפיסה הקפיטליסטית של רדקליף ("הזהב שלי"), השיר מציג נרטיב אקולוגי.
האדם אינו הבעלים של האדמה, אלא חלק ממנה. לטבע יש נשמה וזכות קיום עצמאית, ולא רק כמשאב לניצול.
groups פלורליזם ורב-תרבותיות
"לא כל אחד חושב וחש כמוך / גם להיות שונה מותר להיות"
זהו משפט המפתח של הרב-תרבותיות.
פוקהונטס מלמדת את סמית שאין דרך אחת "נכונה" לחיות. היא מזמינה אותו "ללכת בעקבות הזר" – לא כדי לשנות אותו, אלא כדי ללמוד ממנו פרספקטיבה חדשה על העולם.