בנושא זה התלמידים ילמדו על פועלו של דיויד וו. גריפית' ועל תפקידו בפיתוח השפה הקולנועית הנרטיבית. הכלים הקולנועיים כדי לספר סיפור ויזואלי. בעיקר ההתמקדות תהיה על שני פיתוחים ספציפיים:
ניתן לשם כך להשתמש בקטעים מתוך "הולדת אומה" – או גם מתוך הסרט "FRIENDS" (1912) או "UNSEEN ENEMY" גם מ-1912 – שנים שבהם גריפית' מפתח את ההתנסות שלו בקלוז-אפים דרמטיים.
הרעיון: באמצעות הקלוז-אפ מדגישים הן את הרגשות של הגיבור/ה והן מייצרים הזדהות עמוקה יותר, ואפשר לבטא רגשות מורכבים יותר. כמו למשל בסוף הסרט "FRIENDS".
סרט קצר ואילם בבימויו של גריפית', המדגים שימוש חלוצי בקלוז-אפ.
לצפייה ביוטיוב ↗️צריך להדגיש את האופן שבו העריכה הצולבת משלבת מספר קווים נרטיביים עד שהם מתאחדים, וכך מייצרים מתח מתוך הפעולות המקבילות, עד ה"הצלה ברגע האחרון" של גריפית.
מומלץ להשתמש בקטעים מתוך "הולדתה של אומה" או בסרט הקצר של גריפית "הווילה הבודדה" (The Lonely Villa) מ-1909, שם הוא פיתח את העריכה הצולבת.
סרט מתח קצר המהווה דוגמה קלאסית לשימוש ב"עריכה צולבת" ליצירת מתח ודינמיקה בין התרחשויות במקומות שונים בו-זמנית.
לצפייה ביוטיוב ↗️בנושא זה התלמידים ילמדו על האקספרסיוניזם הגרמני משנות העשרים של המאה העשרים בגרמניה לפני עליית הנאציזם. יש להתמקד באופן שבו האקספרסיוניזם חיפש דרך לבטא עולם פנימי באמצעות שפה ויזואלית. משחק גופני גדול מהחיים, עיוות בתפאורה, תאורת קיארוסקורו ועוד היו כלים ששימשו לתיאור דחפים פסיכולוגיים פנימיים. המוקד היה בצילום היצרים של בני האדם. לא איך המציאות נראית, אלא איך נראים החרדות והסיוטים שלנו.
סגנון אקספרסיוניסטי זה שימש בסיס ליצירת מתח פסיכולוגי ואימה בקולנוע.
מומלץ להתמקד ב"קבינט של ד"ר קליגרי" וב"נוספרטו" כדוגמאות בולטות לשימוש בעיוות בתפאורה, איפור, משחק, וגם שימוש בתאורה באופן יצירתי כדי לייצר את המתח שבין אור וצל, מודע ולא מודע.
בנושא זה התלמידים ילמדו על צמיחת הגל החדש הצרפתי כחלק מהתפיסה הקולנועית המודרניסטית. נתמקד בשני מהלכים הנובעים מהתפיסה שקולנוע אינו רק אמצעי בידור אלא גם אמנות:
ולכן הוא יכול לעסוק בחוויות אוטוביוגרפיות, אך גם במחשבות, הרהורים וכל דבר שעולה בראשם של יוצריו. הסרט יכול לספר סיפור, אך יכול גם לפזול למקומות של הרהורים, מחוות ועוד. לכן אפשר לעשות קולנוע חופשי יותר שלא נצמד רק לסיפור, אלא מבטא רעיונות אישיים. יחד עם זאת קיים הרעיון ש"כל אחד יכול". כלומר, מצלמת הקולנוע יכולה לשמש כמו עט בכתיבת יומן. כל אחד יכול לקחת מצלמה, לעשות סרט דל תקציב עם חברים ויש בכך ערך כי הוא נותן ביטוי אישי ליוצר. מומלץ להשתמש בקטעים מתוך "עד כלות הנשימה", "לחיות את חייה", "קליאו מ-5 עד 7" או "400 המלקות".
על העולם, ובין היתר גם במהות הקולנוע עצמו. כלומר, הקולנוע לא צריך רק "לספר סיפור", אלא יכול לעסוק בשפה הקולנועית שלו ולגרום לנו לחשוב איך דברים מצולמים או ערוכים. סרט יכול לבקש מאיתנו להתבונן בנוף, לחשוב על סיטואציה, על זווית צילום, ולא בהכרח רק לבדר אותנו עם סיפור קולח. חלק מההנאה מהסרט יכול להיות מתוך מחשבה והעמקה בנושא שקשור לחיינו ולמשמעות חיינו. מומלץ להשתמש בקטעים מתוך "פרסונה", "קליאו מ-5 עד 7", "הירושימה אהובתי" או "לחיות את חייה".
בנושא זה התלמידים ילמדו על שתי יצירות דוקומנטריות מוקדמות וחשובות:
השיעור יתמקד בכך שבמאי הסרט רוברט פלהרטי לא מספר "אמת" באופן מוחלט בסרט זה. מצד אחד הסרט נתפס כדוקומנטרי, אך מצד שני מה שחשוב לפלהרטי זה לספר סיפור עם החומרים שהוא צילם. פלהרטי עיוות חלק מהעובדות, למשל, ביקש מנאנוק לצוד לא באופן שבו הוא באמת צד, אלא בצורה שתשרת את הסיפור ואת העולם שפלהרטי ניסה לבנות בסרטו. הסרט אמנם חושף אותנו לחייהם של האינואיטים כאילו מדובר בסרט דוקומנטרי, אך למעשה הרבה ממנו הוא המצאה, או טיפול יצירתי במציאות. אפשר לקיים דיון על הגבולות האתיים של הדוקומנטרי, ואיך למעשה גם סרט דוקומנטרי לא רק "מתעד" את המציאות, אלא יוצר סיפור מעניין עם חומרי המציאות.
סרטו של דז'יגה ורטוב עושה גם הוא טיפול יצירתי בחומרים המצולמים. במקרה זה הוא מוסיף מבט אישי, עריכה, אפקטים ועוד, כדי להבליט את האמירה האישית שלו על מה שרואים. ורטוב לא מסתיר את "המצלמה" אלא מבליט שמה שמצולם הוא מנקודת המבט של המצלמה ולא "המציאות", אלא המציאות כפי שהיא מצולמת. הוא מבקש מאיתנו להיות מודעים לכך שכאשר יש מצלמה, היא לא יכולה לצלם מציאות, אלא את המציאות כפי שהיא נראית מבעד למצלמה ושהמצלמה ומבטו של היוצר משפיעים על מה שמצולם. כלומר, היצירה הדוקומנטרית היא תמיד נקודת מבט אישית, ולנקודת המבט האישית יש גם מטענים פוליטיים ואידיאולוגיים, תפיסת עולם. אפשר לנסות להעמיד פנים שהיא לא קיימת ולהסתיר או לטשטש אותה – אך היא תמיד שם – ואפשר גם להבליט ולהדגיש אותה.
בנושא זה התלמידים ילמדו על המילה "מיזנסצנה" ומשמעותה. הרעיון שאלה הדברים שהיוצרים שמים בתוך הסצנה. כיצד העולם הוויזואלי של הסרט נבחר ומאורגן, שכל מה שרואים שם שייך אליו. אך החשוב ביותר – ארגון החומרים הזה נועד לספר סיפור בצורה ויזואלית.
התלמידים ילמדו שמרכיבי המיזנסצנה הם: