ייתכן שהרקע היחיד שיש לדור הנוכחי על קולנוע דוקומנטרי הוא תוכניות הריאליטי, ש"מציירות מציאות". המטרה של סיפור דוקומנטרי הפוכה: יש לו מחויבות חברתית ומוסרית, והוא רוצה "לטפל" במציאות. מצד אחד למציאות אין מבנה דרמטי, מצד שני אנו משתמשים במבנה הדרמטי כדי להפוך את המציאות לסיפור שנותן משמעות.
נושאים: שפת התסריט הדוקומנטרי, חומרי הסיפור, תת-ז'אנרים, כתיבת תסריט, הריאיון, הקריינות.
מטרות אופרטיביות: נקיטת עמדה, הבחנה בין תסריט תיעודי לעלילתי, הכרת מרכיבי הסיפור הדוקומנטרי, הבנת חשיבות התחקיר, התנסות בתחקיר וריאיון.
עמדת היוצר – תיעוד המציאות מבעד לפרספקטיבה של יוצר ספציפי, מתוך כוונה לקדם עמדה.
סקופ – ידיעה מקורית, חדשה ומפתיעה.
ויזואליות – קטעי ארכיון, סטילס, ויזואליות סימבולית.
סצנה דוקומנטרית – אירוע בזמן ומקום ספציפי שקורה לדמות ומשפיע עליה.
עדות/ ראיונות – הדמות עונה על שאלות או מספרת מנקודת מבטה.
נושא הסרט – התשובה לשאלה "על מה הסרט?".
חמשת המ"מים – מי? מה? מתי? מקום? מדוע?
נרטיב – סיפור המסופר מנקודת מבט אישית-סובייקטיבית.
תחקיר – בדיקה לחשיפת מידע שאינו ידוע.
ג'ון גרירסון הגדיר קולנוע דוקומנטרי כ"טיפול יצירתי במציאות הממשית".
א.1.1 מה בין סיפור דוקומנטרי לעלילתי? הקולנוע הדוקומנטרי משתמש במבנה הסיפור העלילתי (אקספוזיציה, מאורע מחולל, נקודת מפנה, שיא, סיום) כשלד לסיפור המציאות.
א.1.2 מה בין כתבה לסיפור דוקומנטרי? ההבדל העיקרי הוא בכוונת היוצר. בכתבה העיתונאי הוא "מדווח" (Reporter), בסרט הבמאי הוא "מבנה סיפור" (Director).
הסיפור נבנה משילוב של שלושה חומרים עיקריים:
- עדות / ראיונות
- סצנה דוקומנטרית
- ויזואליות
נדגים זאת באמצעות הסדרה "צל של אמת" ו"צל כבד":
הסיפור האישי / דוקו אישי - וידוי אינטימי, נקודת מבט סובייקטיבית.
דוקו חקירה - הצגת טיעון חזק לשכנוע, לרוב עם קריינות "קול האלוהים".
השלבים בפיתוח: הגדרת נושא (קונפליקט) -> תחקיר -> כתיבת תסריט משוער.
סוגי תחקיר: אינטרנטי, ארכיוני, דמות, לוקיישן, אודיו-ויזואלי.
התסריט הדוקומנטרי הוא תסריט משוער: מתכננים את המבנה הדרמטי, אך נשארים פתוחים להפתעות בזמן הצילומים.
ארגז כלים למראיין:
- בחירת לוקיישן מהותי (ללכת למקום, לא רק לדבר עליו).
- שאלות פתוחות ("איך הרגשת?" ולא "ראיתי שהיה לך עצוב").
- הקשבה אמיתית ומתן מקום לשתיקה.
- לא לחפש רק עובדות, אלא דרמה ורגש.
קריינות יכולה להרחיב משמעות, למקד כיוון ולבסס טון. עדיף להימנע מאינפורמציה יבשה ולפנות לרגש. "אל תגיד לי חרא שאני כבר יודע" (מייקל מור).
דוגמאות:
- "יומן" (דוד פרלוב) - קריינות אישית.
- "דוקו קירשנבאום" - מספר יודע כל.