לאחר שהתלמידים למדו את העקרונות הבסיסיים של הריאליזם הקולנועי, נושא זה יספק סקירה ראשונית של זרמים סגנוניים ריאליסטיים לאורך השנים. כך יהיה אפשר לזהות את ההתפתחות של הסגנון הריאליסטי במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות. תידון השאלה כיצד מה שנתפס כריאליסטי ומה שנתפס כלא ריאליסטי משתנה כל הזמן ותלוי בקונבנציות חברתיות ובהקשרים היסטוריים ונצפה באופן שבו יוצרים שונים התמודדו עם אתגר הריאליזם בכל מקום ובכל תקופה.
נושא זה ייתן לתלמיד כלים להבנת העקרונות והבסיס האסתטי של הדרמה החברתית הריאליסטית, שכן נלמד על הקשר ההדוק הקיים בין הסגנון הריאליסטי לדרמה החברתית.
ד.1 הניאו-ריאליזם האיטלקי.
ד.2 הדרמה הריאליסטית בעקבות הטלוויזיה והדוקו-דרמה.
ד.3 ריאליזם בעידן הדיגיטלי.
בתת-נושא זה התלמידים ילמדו על המאפיינים של הניאו-ריאליזם האיטלקי שצמח בשנות הארבעים של המאה העשרים בעקבות מלחמת העולם השנייה וכיצד מאפיינים אלה הגדירו מחדש את תפיסות הריאליזם בקולנוע שהיו קיימות עד אז. הניאו-ריאליזם משמעו ריאליזם חדש. זהו ייצוג קולנועי שמייצר תחושה שמה שאנחנו רואים הוא המציאות ממש, אך הוא עושה זאת בדרך חדשה.
בזמן עלייתו של הניאו-ריאליזם האיטלקי, חוויית המציאות הגיעה בעיקר מיומני החדשות. יומני החדשות היו אסופה של כתבות חדשותיות קצרות שהוקרנו בקולנוע לפני הקרנת הסרט. אנשים ידעו שאם ייכנסו לקולנוע יקבלו חדשות מן העולם. אחד השינויים הגדולים ב"ריאליזם החדש" היה שהמקורות לריאליזם כבר לא הגיעו מהתיאטרון אלא מתפיסת ריאליזם חדשה שאומצה בין היתר מיומני החדשות.
רוסליני – רומא עיר פרזות: רוסליני היה במאי סרטים דוקומנטריים בזמן המשטר הפאשיסטי, ועם נפילת הפאשיזם רצה לקחת את הטכניקות שלמד בקולנוע הדוקומנטרי ולשלב אותן בסרט שהוא בדיה. "רומא עיר פרזות" נעשה מספר חודשים לאחר השחרור מהנאצים ובתנאים בלתי אפשריים. איטליה הייתה הרוסה לחלוטין. לא היה אפשר לצלם באולפן, והדרך היחידה לצלם את הסרט הייתה בלוקיישן, ברחובות רומא.
דוקומנטריזם: נובע מהרעיון שאנחנו מצלמים סרט בדיה עם שחקנים ותסריט, אך מצלמים אותו כאילו מדובר בסרט דוקומנטרי. רוסליני ביקש להגביל את עצמו ולצלם את האירועים כאילו הוא במאי דוקומנטרי שנמצא בשטח ומנסה לתפוס את המתרחש תחת אש.
רגיונליזם: הרעיון שאין דבר כזה "איטלקיות" אחת, ומי שרוצה להיות אותנטי צריך לצלם בפריפריה. לכל אזור יש ניב, שפה ומנהגים משלו, והניאו-ריאליזם ביקש לתת להם ביטוי אמין.
"גונבי האופניים" והדרמה החברתית: ויטוריו דה סיקה וצ'זארה זווטיני יצרו את הסרטים האנושיים ביותר של הזרם. הם האמינו שהקולנוע צריך להביא למסך את "הקטעים המשעממים" של החיים, כי בהם נמצאת האמת החברתית. ב"גונבי האופניים" (1948), אדם מובטל מחפש את האופניים שנגנבו לו, ודרך המסע הזה אנו נחשפים לייאוש ולמצוקה ברחובות רומא.
עם כניסת הטלוויזיה, ובעיקר חדשות הטלוויזיה, נוצר סטנדרט חדש של ריאליזם. המצלמה יצאה לשטח, הונחה על הכתף, והצילום הפך לספונטני ומיידי יותר. הרעידות, הזום הפתאומי והיציאה מפוקוס הפכו לסימנים של "אמת".
הדוקו-דרמה: ז'אנר שמשלב שחקנים בתוך אירועים אמיתיים. הכוח שלו הוא בטשטוש: הצופה לא יכול להבחין מה תועד באמת ומה בוים בסגנון תיעודי. המטרה היא לקרב את הבדיה לעולם האמיתי.
הקולנוע הישראלי הריאליסטי: רם לוי בסרטו "חירבת חיזעה" (1978) השתמש בסגנון הדוקו-דרמה כדי ליצור תחושת עדות היסטורית מצמררת. מתן יאיר בסרטו "פיגומים" (2017) שילב שחקן לא מקצועי שמגלם דמות הדומה לחייו האמיתיים, ובכך יצר רמת אמינות גבוהה ביותר.
בעידן הדיגיטלי, הצורך באותנטיות גובר מול עולם של אפקטים ופייק. צילומי סמארטפון וסרטוני יוטיוב הופכים למקור השראה לריאליזם קולנועי חדש.
דוגמה 95: תנועה דנית שקבעה חוקים נוקשים ("שבועת הצניעות"): צילום ביד בלבד, ללא תאורה מלאכותית וללא מוזיקה חיצונית. הסרט "החגיגה" (1998) הוכיח שאפשר ליצור דרמה עוצמתית באמצעים דלים ביותר.
האחים דרדן: הבמאים הבלגים משתמשים במצלמת כתף שנצמדת לגיבורים שלהם, יוצרת אינטימיות כמעט מעיקה ומחייבת את הצופה להרגיש את הקושי הקיומי של הדמויות.
תנועת הממבלקור: קולנוע אמריקאי עצמאי דל תקציב המבוסס על "מלמול" ודיבור יומיומי אינסופי של צעירים המנסים למצוא משמעות. ב"האמפדיי" (2009), לין שלטון בודקת את גבולות החברות והגבריות דרך סיטואציה קאמרית אינטימית.
סרטון המסביר מהו ניאו-ריאליזם: