בפרק זה התלמידים ילמדו על מאפייניה האסתטיים והתמטיים של הדרמה הריאליסטית. לכן, לפני שמתחילים לדבר על הדרמה הריאליסטית, נחוץ להגדיר מהו ריאליזם קולנועי וכיצד נוצר האפקט הריאליסטי בערוצי המדיה האודיו-ויזואליים. פרק זה יבסס את הרעיון כי ריאליזם אינו ה"מציאות", אלא דווקא סגנון. ליתר דיוק, ריאליזם הוא אוסף של אסטרטגיות סגנוניות שיוצרות את התחושה שמה שנראה על המסך קרוב מאוד למציאות – שמה שרואים זה את הדבר עצמו באופן כמעט בלתי אמצעי. התלמידים ילמדו הן על ההגדרה של הגישה הריאליסטית והן על הטכניקות והאסטרטגיות האסתטיות השונות הבולטות בה ויבינו את מערכת היחסים שבין הסרט התיעודי והדרמה הריאליסטית ואת ההבדל בין השניים.
ג.1 ריאליזם קולנועי – האפקט הריאליסטי.
ג.2 אסטרטגיות אסתטיות ליצירת אפקט ריאליסטי.
מיום המצאת הקולנוע נוצר קשר הדוק בין הרעיון של מצלמה שמצלמת עולם לבין זה שמה שהיא מצלמת הוא המציאות עצמה. במונחים אקדמיים נאמר כי יש למצלמה כוח אינדקסלי. כלומר, מה שהיא מצלמת נתפס כסימן אינדקסלי.
בסמיוטיקה (חקר הסימנים), סימן אינדקסלי הוא סימן שיש בינו לבין מה שהוא מסמן קשר קיומי, קשר פיזי, קשר ישיר של חוקי טבע. למשל, עקבות רגליים בחול הן סימן לכף הרגל שדרכה על החול. באותו אופן נקבע הרעיון שהתמונה הקולנועית או הצילומית רוקמת קשר ישיר, פיזי, עם מה שהוצב מולה בזמן שצולמה. הכוח האינדקסלי של המצלמה הוא בכך שאנו מאמינים לאורך השנים שמה שהמצלמה צילמה מסמן את מה שאכן היה שם מולה בזמן הצילום. כלומר, הצילום מסמן שמשהו התרחש באמת, שהיה קיים באמת, בזמן שהוא צולם.
אנו אומרים שיש קשר אינדקסלי בין הצילום ובין האובייקט המצולם, בין הצילום כסימן לבין העולם כמסומן, זאת לעומת סימנים אחרים שהם איקוניים, כלומר מבוססים על דמיון למסומן. למשל הסמל של גבר/אישה בכניסה לשירותים. אנחנו יודעים שאלה שירותי הגברים כי יש קשר של דמיון בין הציור הזה של הגבר ובין איך שגבר נראה בעולם. סימנים אחרים הם פשוט סימבולים, כלומר הקשר בין הסימן למה שהוא מסמן הוא של קונבנציה חברתית. כמו למשל מגן דוד, שמסמל את היהדות ואת העם היהודי אך אינו דומה לאובייקט שהוא מסמן, וגם לא מקיים קשר ישיר-טבעי עמו. או הסמל של המטבע ₪ שאין לו קשר לנראות של שטר או מטבע, אך הוא מסמן זאת לפי הסכם חברתי. מי שלא יודע שזהו סמל המטבע הישראלי לא יכול לדעת מה הסמל הזה מסמן. עם זאת, במקרה של צילום וצילום קולנועי – הקשר הוא ישיר. הדברים כמובן מורכבים קצת יותר, אך הרעיון הוא להבין כי בתפיסה החברתית, לצילום הקולנועי יש מעמד אינדקסלי.
אותו מעמד אינדקסלי, כפי שנראה, הלך והתערער עם כניסתן של הטכנולוגיות הדיגיטליות, ועם זאת, הקשר הזה עדיין חשוב מאוד להבנת החיבור שבין קולנוע למציאות.
אם כן, מאז המצאתו נתפס הקולנוע ככלי שיכול לתת תחושה חזקה מאוד של "מציאות" ושהדבר שמולנו "אכן קרה", במיוחד בזכות הכוח האינדקסלי שלו. עם זאת, הקולנוע גם שונה מאוד מהמציאות. הוא מציג תמונה שטוחה ולא תלת-ממדית, בזמנו היה בשחור-לבן ולא בצבע, תמיד יש מצלמה שיוצרת מסגרת למה שנראה, ונעשות הרבה מניפולציות לתמונה כדי להשיג תוצאה יפה ואסתטית או מיוחדת.
בסופו של דבר הבינו היוצרים שאם ברצונם לייצר תחושה שמה שמתרחש על המסך דומה מאוד או זהה למציאות, או ממש "אמיתי", לא מספיק הקשר שבין סימן למסומן, אלא צריך לייצר סגנון, קוד קולנועי שייתן לצופים את התחושה שמה שהם רואים הוא המציאות.
הקולנוע הוא אפוא תמיד שפה. הצבעים שנבחר, התאורה שנעצב, זווית הצילום, תנועת המצלמה, סגנון המשחק ועוד, כל אלה הם עיצוב של העולם למען אמירה או סיפור שרוצים לספר. הריאליזם משתמש בשפה הזאת כדי לייצר תחושה שמה שרואים הוא המציאות עצמה.
ביחידה זאת נלמד כמה מהאסטרטגיות האלה ונראה איך אפשר להשתמש בשפה הקולנועית כדי לייצר תחושה של "מציאות". יחד עם זאת, כדאי להבין מראש שכלים אלה אינם קבועים אלא דינמיים ומשתנים. כל תקופה מייצרת את סוג הריאליזם שלה, בכל תקופה משהו אחר נתפס כ"ריאליסטי". ביחידה הבאה נעסוק בשינויים שעובר הריאליזם, וביחידה הזאת נסתכל על כמה אסטרטגיות ומאפיינים ראשוניים ובסיסיים.
אנדרה באזין והבסיס של האסתטיקה הריאליסטית
תפיסה הפוכה מציג מבקר הקולנוע הצרפתי שפעל בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, אנדרה באזין. הוא היה מאמין גדול בריאליזם הקולנועי, וסבר שהטכניקות הקולנועיות הריאליסטיות נועדו לעזור לנו לחשוף, לגלות ולפגוש את הצדדים היותר רוחניים ומיסטיים של המציאות. כלומר, באזין האמין שתפקיד הקולנוע הוא לעזור לנו לחוות את המציאות בצורה עמוקה, חזקה ורוחנית יותר.
במאמרו "התפתחותה של השפה הקולנועית" באזין מדבר על ייחודיותו של הקולנוע הריאליסטי ועל הכלים הקולנועיים שראוי להשתמש בהם כדי לחשוף את עומקה ומורכבותה של המציאות. הוא האמין למשל שאם המצלמה תתעקש ותתמקד עוד ועוד במציאות, מקרוב, המציאות תחשוף את עצמה ותתגלה לעדשת המצלמה בכל כיעורה, לדבריו. אז הכלי הראשון שמוכר ככלי ריאליסטי הוא הטייק הארוך, השוט שנמשך ונמשך ומאפשר לנו להתבונן ואפילו לצלול אל תוך התוכן המצולם, וכך אל המציאות. ובעיקר, השוט הארוך והסטטי, שמאפשר את ההתבוננות הזאת.
בת-נושא זה נלמד על שישה כלים מרכזיים שהם הבסיס של האסתטיקה הריאליסטית המסורתית:
א. הטייק הארוך
באזין היה פחות חסיד של העריכה והמונטאז' ויותר האמין בטייק הארוך. העריכה היא רודנית ומניפולטיבית, אומרת לנו לאן להסתכל, בונה הקשרים בין הדברים ומכוונת אותנו בכל רגע בנוגע למה חשוב ומה לא. לעומת זאת, הטייק הארוך מצליח להתבונן במציאות, ולתת לנו את הזמן והמרחב להתעמק במה שמולנו.
ב. צילום בלוקיישן ואור זמין
כלי ריאליסטי אחר הוא כמובן הצילום באתרי צילום מהחיים, ולא באולפן. התפיסה היא שהקמת תפאורה יוצרת סוג של זיוף או מלאכותיות, ושאין לה אותו אפקט כמו צילום במקומות אמיתיים. לצילום שמתרחש מחוץ לאולפן, במקומות אמיתיים, אנו קוראים צילום בלוקיישן. לצילום בלוקיישן עם התאורה הטבעית שלו (האור הזמין, בלי פנסים נוספים) יש איכויות ריאליסטיות.
ג. ליהוק שחקנים לא מקצועיים ("אנשים אמיתיים")
יוצרים ויוצרות רבים שרוצים לעשות קולנוע ריאליסטי מעדיפים ללהק שחקנים לא מקצועיים. כלומר, אנשים רגילים, שלא למדו משחק, והם מגלמים על המסך דמות דומה מאוד למי שהם במציאות. לרוב, למשל, אם יוצר רוצה ללהק דמות של מישהו שהוא פועל בניין, הוא ימצא פועל בניין אמיתי וייקח אותו לשחק בסרט.
ד. מצלמת כתף
כלי ריאליסטי נוסף שהתפתח לאורך השנים הוא השימוש במצלמת כתף או מצלמה ביד שרועדת. המצלמה רעדה או שהרגישו את הנשימות של הצלם, וזה יצר צילום לא יציב. האסתטיקה הזו התקבעה לאורך השנים, והיום משהו שמצולם במצלמת כתף רועדת נראה לנו יותר ריאליסטי.
ה. מיזנסצנה פתוחה
מיזנסצנה פתוחה נותנת תחושה שהדברים חתוכים ונראים שממשיכים מחוץ לפריים, דמויות לא עומדות בצורה שנראית מעוצבת ומהודקת אלא דווקא יש יותר תחושה של בלגן וחוסר ארגון. היא נוטה להיות יותר ריאליסטית כי היא יוצרת תחושה פחות מאורגנת.
ו. מבנה נרטיבי אפיזודיאלי
הקולנוע הריאליסטי מנסה לטשטש את המהלך הסיפורי המהודק ולתת לנו יותר תחושה של יומיומיות. מה שמוביל אותנו מסצנה אחת לבאה הוא שמדובר באפיזודות, רגעים בחיים, תמונות מחייה של הדמות, ללא קשר סיבתי הדוק מדי.