רקע ורציונל
הרציונל לקיום ערוצי תקשורת מסחריים (ערוץ קשת 12 ורשת 13 הם המייצגים הבולטים, אבל גם תחנות רדיו אזוריות למשל) הוא השגת רווח כלכלי. הבעלים של הערוצים משקיעים כספים בערוצים והמטרה שלהם היא רווח כלכלי.
הערוצים הללו בנויים ופועלים על פי הרציונל הזה – הפקת רווח כלכלי לבעלי הערוצים. הרווח הכספי מגיע מפרסומות והתעריף אותו המפרסמים מעבירים לבעלי הערוץ נקבע על פי מידת הרייטינג של התוכנית בתוכה שודרה הפרסומת. התוצאה היא שהערוצים מחפשים לשדר תכנים שיגרפו כמה שיותר רייטינג.
כך הערוצים מתנהלים בשגרה, אבל יש אירועים חריגים – בחודשים האחרונים מתרחשים אירועי מחאה בהיקפים חריגים שיוצאים נגד החקיקה שמובילה הממשלה בתחום מערכת המשפט. מדי מוצאי שבת מתקיימות הפגנות ענק ברחבי הארץ ובחלקן גם מתרחשים אירועים חריגים ואלימים. בתחילה הערוצים שידרו את המחאות בשידור חי, אולם לאחר שהם הפכו ל"שגרה" חזרו הערוצים לשדר את התוכניות שתוכננו מראש ובהן משובצות פרסומות.
מקרה בוחן: ביום ראשון, 26.3.23 לאחר שראש הממשלה פיטר בפתאומיות את שר הביטחון פרצה מחאה במקומות רבים ברחבי הארץ כשהמחאה הנרחבת ביותר היתה בתל אביב וכללה חסימת ציר התנועה הראשי, נתיבי איילון. בעוד הערוץ הציבורי שידר את האירועים החריגים בשידור חי עברו הערוצים המסחריים לשדר את התכנים שתוכננו מראש (ובתוכם משובצות פרסומות = פרנסת הערוץ).
מתי לוותר על שיקולים מסחריים-כלכליים לטובת שיקולים ציבוריים?
הדילמה של הערוצים המסחריים
הטיעונים המרכזיים
זה העיקרון של הערוצים המסחריים, הפרנסה מגיעה מפרסומות ודחיית שידור התוכניות ששובצו מראש פוגעת בפרנסה של העובדים (ולא רק של הבעלים). לצורך שידור אחר יש ערוצים ציבוריים. ערוצים מסחריים צריכים לתת לציבור מה שהוא רוצה ולא מה שהוא צריך (ובכלל, מי יודע מה הציבור "צריך" לדעת ומה הוא "רוצה" לדעת?).
תקשורת אינה רק מקור פרנסה, אלא גם מכשיר בדמוקרטיה. כשמתרחשים אירועים חריגים על התקשורת להעדיף שיקול ציבורי על פני שיקול מסחרי.
תקשורת כמכשיר בדמוקרטיה, יש מידע שהאזרחים צריכים/חייבים לקבל, אפילו אם זה פוגע בפעילות של ערוצי התקשורת. התקשורת היא גם מרחב ציבורי ולא רק פעילות כלכלית.
הציבור צריך לקבל גם מה שהוא רוצה/מבקש ולא רק מה שהוא "צריך". מי נתן למנהלי הערוצים את הסמכות לקבוע מהו אירוע חריג ומהו אירוע שלא צריך לחרוג בשבילו?
