החלטת משרד החינוך לאסור שימוש בטלפונים הניידים מעוררת ויכוח עקרוני: האם הטכנולוגיה היא האויב, או שמא הדרך שבה אנו משתמשים בה?
להחזיר את הילדות: הטיעון המרכזי הוא שהשימוש התמידי בניידים גוזל מהילדים את חוויות הילדות, את המשחק החופשי ואת האינטראקציה הבלתי-אמצעית.
צמצום נזקים: מחקרים מראים שצמצום זמן מסך בבית הספר מפחית בריונות ברשת, משפר דימוי גוף ומגביר את הריכוז בלימודים.
ניל פוסטמן טען שהתקשורת האלקטרונית חושפת ילדים מוקדם מדי לעולם המבוגרים ומטשטשת את הגבולות. האיסור על הסלולרי הוא ניסיון לשרטט מחדש את הגבול הזה בתוך בית הספר.
תפיסה לפיה הטכנולוגיה מעצבת את החברה. מי שתומך באיסור המוחלט לרוב מחזיק בתפיסה דטרמיניסטית לפיה הסמארטפון "משתלט" על הילד ואין מנוס אלא להרחיקו.
הגישה הנגדית (כפי שמשתקפת במאמר בהארץ) תומכת בחינוך לאוריינות: הקניית כלים לילדים להבין, לבקר ולנהל את השימוש שלהם במדיה, במקום רק למנוע אותה.
המסקנה: הדיון הוא לא רק על "כן או לא טלפון", אלא על דמותו של הבוגר שאנו רוצים לחנך: האם הוא יהיה מוגן ומנותק, או בעל כישורים להתמודד עם העולם הדיגיטלי המורכב? 🎓